משנת ארץ ישראל על משנה שבת ג׳:ב׳

2 תנור – תנור הוא מתקן הבישול השני הנפוץ באזורנו, והוא נזכר רבות במקורותינו. התנור בנוי ומשוכלל יותר מן הכירה, והוא שם כללי למתקנים אחדים הבנויים על עיקרון טכנולוגי אחד, פרט להבדל בגודל התנורים. התנור מורכב באופן כללי משני תאים היוצרים שלושה חלקים. התא התחתון, תא חומרי הבערה, היה בנוי כעין תיבה ובה פתח להכנסת חומרי הבערה וכניסת אוויר נקי מן החוץ. לעתים היה בו גם פתח קטן בצדו השני להזרמת אוויר החוצה. התא העליון, תא האפייה, היה מוקף דפנות ותקרה שיש בה פתח עגול שהיו מניחים בו קדרה או אלפס ובהם התבשיל התבשל. בתא האפייה, היו שני פתחים, אחד מלמעלה ואחד מן הצד. החלק השלישי, גג התנור או גב התנור, שימש כמשטח עבודה, כיוון שנהגו להניח גם על תקרת התנור החם כלים לבישול או לחימום. ניתן היה להניח את הקדרה על פתח גג התנור או להכניסה לתוך חללו של התנור. אף ניתן היה לשלשל דרך הפתח העליון בתנור בשר נעוץ בשפוד לעיל פ"א מי"א. היו תנורים קטנים שקוטרם 40-50 ס"מ והיו תנורים גבוהים כגובה קומת אדם, וממילא הם היו נוחים להפעלה יותר מן הקטנים. היו תנורים של בעלי בתים והיו תנורים של נחתומים. בתנורי הפסח, ניתן היה לצלות בו בזמן שני פסחים, אלא שאסרו חכמים לעשות כן. ברור שמדובר בתנורים גדולים למדי איור 24, איור 25 תוס', פסחים פ"ה מ"י. איור 26

3 התנורים היו עשויים חרס. התנור נעשה בבית היוצר, הועבר לבית הלקוח, נבנה שם כמתקן קבוע ואיבד את ניידותו בבא בתרא פ"ד מ"ג. תנורי המתכת היו נדירים יותר. התנור נבנה כמובן בחצר המשותפת, וההלכה קובעת שיש להרחיק אותו מקירות הבית לפחות שלושה טפחים "מן הכליא, שהן ארבעה מן השפה" בבא בתרא פ"ב מ"א. הווי אומר: בטן התנור, הכליה Kailia היה יתר ברוחבו טפח על חלקו העליון של התנור, הרכב. תיאור זה הולם נכון במקצת מן התנורים שנמצאו בחפירות או שהם מצוירים באיורים עתיקים, אך מגוון הצורות שלהם רב למדי.

4 הדבר החשוב ביותר לעניין הדיון במשנתנו הוא שהתנור היה חם בהרבה מן הכירה ואגר את החום לזמן רב יותר. גם חומרי הבערה שהשתמשו בהם להסקת התנור היו כבדים יותר ותא הבעירה שלו גדול יותר.

5 שהיסיקוהו בקש או בגבבה לא יתן בין מתוכו – בתוך תא האפייה. ובין מעל גביו – אף אסור להניח קדרה על גב התנור. מדברי המשנה עולה בבירור שאם אסור להשתמש בערב שבת בתנור שהוסק בקש, קל וחומר שאסור להשתמש בתנור שהוסק בגפת או בעצים. טעמה של הלכה זו נידון כבר במשנה הקודמת, שהרי אין הבדל בין התנור לכיריים אלא בכמות החום הנשמרת בהם איור 27, ואיור 25 לעיל. הנימוק העיקרי הוא לאיסור זה הוא כאמור שלא להפחית את מידת ההתעסקות במזון השימוש למינימום ההכרחי. התנור שומר על חום התבשיל טוב יותר מן הכירה, ולכן הרחיבו חכמים את איסור השימוש בו, כדי שלא ישתמשו בו ולא יתעסקו בו בשבת.

6 קופח שהיסיקוה בקש או בגבבה הרי הוא ככיריים – הקופח או הכופח כפח הוא מתקן ביניים בין התנור לכיריים. צורתו של הכופח אינה ברורה דיה, והוא נזכר במקורות לעתים נדירות למדי. הכופח שימש בדרך כלל לאפייה כתנור, אך ניתן היה גם לבשל בו, כעולה מלשון המשנה: "הכופח - עשאו לאפייה, שיעורו כתנור; עשאו לבשול, שיעורו ככירה… היוצא מן הכופח - עשאו לאפייה, שיעורו כתנור; עשאו לבשול, שיעורו ככירה" כלים פ"ה מ"ב; "האומר: הרי עלי בתנור, לא יביא מאפה כופח ומאפה רעפים ומאפה יורות הערביים. רבי יהודה אומר: אם רצה, יביא מאפה כופח" מנחות פ"ה מ"ט. הבבלי מסביר את ההבדל בין הכופח לכירה בדרך אחרת: "כופח - מקום שפיתת קדרה אחת. כירה - מקום שפיתת שתי קדרות. אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא: כירה שנחלקה לאורכה, טהורה; לרחבה, טמאה. כופח - בין לאורכו בין לרוחבו, טהור" בבלי, לח ע"ב. לפי ההסבר שבבבלי, ההבדל בין כירה לכופח הוא במידות המתקן: בכירה יש מקום לשפיתת שני כלים, ובכופח לכלי אחד. על כן, כירה שנשברה עדיין מאפשרת שפיתת כלי אחד, והיא מקבלת טומאה; ואילו כופח שנשבר אינו ראוי לכלום, ולכן אינו מקבל טומאה. תיאור זה איננו הולם את המקורות, מהם יוצא שהכופח הוא כלי ביניים, בין תנור לכירה.

7 בראנד מזהה את הכופח עם הצאג' הערבי, כלי נייד וקטן דמוי תנור אך שונה ממנו במידותיו. יתר על כן, אי אפשר להניח שום דבר על גבי הצאג' איור 28. הצאג' מורכב מתא בערה ועליו מעין קערה גדולה שמניחים עליה את הקדרה. מכל מקום, לא מצאנו במקורותינו ראיה להעמדת כופח בחצר הבית או בבית, בדומה למה שראינו בעניין התנור והכירה,. לדעתנו הצ'אג הערבי הוא הפורנא של חז"ל. והכופח עשוי להיות כלי ביניים בין תנור לכירה.

8 בגפת או בעצים הרי הוא כתנור – כאמור, הכופח נתפס ככלי שמידותיו בין התנור לבין הכירה. לכן, אם הסיקוהו בחום רב, דינו כתנור.